נידא אל-וטן: האימפריה הכלכלית של חזבאללה במערב אפריקה
טארק אבו זינב
חיזבאללה ניזון מאימפריה פיננסית טרנס-לאומית במערב אפריקה
25 באוקטובר, 2026,
המאבק של חיזבאללה אינו מוגבל עוד לנשק, לקווי החזית ולהחלטות פוליטיות. כעת הוא משתרע לתחומי הפיננסים, הסחר וההעברות החוצות גבולות. מאחורי המעשה הצבאי, צצה רשת פיננסית, השואפת להבטיח משאבים ולקיים ערוצי מימון. רשת זו מנצלת את ההשקעות ויחסי הסחר השזורים בשווקים שבהם זיהוי המרוויחים האמיתיים של פעולות אלה קשה לעיתים. במערב אפריקה, רשת זו אינה פרט שאינו קשור ללבנון, אלא סוגיה אסטרטגית החושפת כיצד השפעה פיננסית יכולה לחרוג מגבולות ולהפוך לאבן פינה במאבק רחב יותר על משאבים, כוח ויכולת לעמוד בסנקציות.
סוגיה זו מקבלת משמעות מהעובדות שהוכרזו על ידי משרד האוצר האמריקאי בשנים האחרונות, אשר התייחסו לאנשי עסקים, רשתות וחברות שוושינגטון טענה כי תרמו למימון חיזבאללה או הקלו על תנועת כספים ונכסים לטובת אנשים הקשורים אליו. ההשלכות של צעדים אלה חורגות מעבר לשמות שנוספו לרשימות הסנקציות; הן מקיפות את אופייה של רשת שבה סחר לגיטימי שזור בפעילויות פיננסיות בלתי חוקיות, ושבה חברות קש משמשות להסתרת זרימת הכספים וזהות המוטבים האמיתיים. כאן טמונה הסכנה של מימון מקביל: יכולתו לנצל את הכלכלה הפורמלית כדי לאבטח ערוצים שקשה לפרק באמצעות צעדים מסורתיים בלבד.
בהקשר זה, יהלומים בולטים כיותר מסתם סחורה בעלת ערך גבוה. קלות ההובלה היחסית שלהם, הקושי בתקינה של הערכת השווי של סוגים מסוימים, וריבוי המתווכים והשווקים שהם עוברים דרכם, כל אלה הופכים את סחר אבני החן לפגיע לניצול להלבנת הון ולהסתרת מקורותיו. אין פירוש הדבר שסחר היהלומים עצמו חשוד מטבעו, אך הסכנה מתעוררת כאשר פרצות רגולטוריות, תיעוד מטעה וחברות מתווכות מנוצלות כדי לטשטש את תנועת הכספים או להסתיר את המוטבים האמיתיים. בנקודה זו, הנושא כבר אינו מסחרי גרידא אלא הופך לאתגר ישיר לגופי פיקוח פיננסיים ולשיתוף פעולה בינלאומי.
סיירה לאון מחזירה את ההיבטים ההיסטוריים והביטחוניים של נושא זה לקדמת הבמה. במהלך מלחמת האזרחים בין השנים 1991 ו-2002, המדינה הסתבכה בסחר במה שנודע כ"יהלומי דמים", נושא שהבליט כיצד משאבים טבעיים יכולים להפוך למקור לסכסוך כאשר חסר פיקוח יעיל. ב-11 ביוני 2013, משרד האוצר האמריקאי הודיע על סנקציות נגד ארבעה אנשים שלטענתו סייעו לחיזבאללה להרחיב את השפעתו במערב אפריקה. הוא זיהה את עלי אברהים אל-וואטפה כאיש הקשר של המפלגה בסיירה לאון, וציין את תיאום העברות הכספים מהמדינה ללבנון. ההודעה התייחסה גם לפעילויות הקשורות לרשתות בסנגל, חוף השנהב וגמביה, ובכך הרחיבה את היקף הנושא מעבר למדינה או ערוץ פיננסי יחיד.
אירועים אלה, למרות תאריכיהם ושיטותיהם השונים, מגלים כי מימון מקביל אינו בהכרח מסתמך על ערוץ פיננסי יחיד או מרכז פיננסי קבוע. הוא יכול לפעול באמצעות חברות קש, העברות מזומנים או נכסים סחירים. מורכבות זו הופכת את איתור הכספים למשימה הדורשת שיתוף פעולה חוצה גבולות, שיתוף מידע קפדני בין סוכנויות רגולטוריות וביטחוניות, ויכולת לחשוף קשרים בין חברות, מתווכים ומוטבים סופיים.
עם זאת, ההשלכות של מקרה זה חורגות מעבר לתחום הפיננסי. כאשר מצטברים חשדות בנוגע לרשתות מסחריות רב-לאומיות, חיוני לחקור כל שימוש פוטנציאלי בקשרים מקומיים או בתשתיות מסחריות למטרות לוגיסטיות או להעברת חומרים דו-שימושיים. ממד זה מחייב חקירה מקצועית וראיות ספציפיות ועצמאיות, במקום להתייחס להסתברויות כעובדות מבוססות לפני שהן מתועדות.
עבור לבנון, מקרה זה מציג בפני המדינה שאלה שחורגת מעבר לציות לסנקציות: כיצד ניתן להגן על הכלכלה הלאומית ולמנוע מערוצים פיננסיים מקבילים מלהפוך לכלי השפעה הפועלים מחוץ לפיקוח ואחריות? אם יוכח כי רשת כלשהי קשורה למימון פעילויות מפלגתיות מחוץ למסגרות משפטיות, הסוגיה נוגעת לריבונות, שקיפות ויכולתם של מוסדות להגן על המדינה מפני השלכותיהם של סכסוכים אזוריים.
אימפריה פיננסית אינה נמדדת רק בגודל נכסיה, אלא גם ביכולתה לשרוד תחת לחץ ולחלק מחדש את פעילותה בין שווקים, ארגוני חזית ומתווכים. לכן, סנקציות לבדן אינן מספיקות אלא אם כן הן מלוות באיתור המוטבים בפועל, פיקוח מדויק על תנועות והעברות נכסים, חיזוק שיתוף הפעולה הבינלאומי והעמדת כל האחראים לדין על פי חוק. המאבק על כסף הוא בלתי נפרד מהמאבק על קבלת החלטות וריבונות; וכאשר מימון הופך לכלי השפעה טרנס-לאומי, הגנה על לבנון תלויה ביכולתה של המדינה לחשוף ערוצים פיננסיים ולמנוע מכל רשת מקבילה להעמיד את האינטרסים שלה מעל לסמכותה.
תגובות