העיתון "נדא אל-וטן":כשחיבה בלבנון הופכת לחשבון לתשלום
1באוקטובר 2026 | 02:05 לפנות בוקר
ישנם לבנונים השבים למולדתם מתוך געגועים. הם חוזרים כי הם רוצים לראות את משפחותיהם, חבריהם, הרחובות, המסעדות והזיכרונות... הם חוזרים כי לבנון – לא משנה כמה רחוק נרחיק לכת – נותרת חלק בלתי נפרד מנשמתנו. אני נמנה עמם.
עם זאת, בחמש השנים שחלפו מאז שובי ללבנון, גיליתי צד אחר במערכת היחסים שבין הגולה לבין מולדתו. זהו צד כואב – צד שעליו אני מדבר לא רק כמי שנפגע מכך אישית, אלא משום שאני מאמין שרבים אחרים חווים זאת בשתיקה.
בלבנון, לעתים, עצם הידיעה שיש לך אמצעים כלכליים מספיקה כדי לשנות את האופן שבו מתייחסים אליך. במקום להיות מקור להערכה, ההצלחה שלך הופכת – בעיני אנשים מסוימים – להזמנה פתוחה לשלוח יד לכיסך. אתה מגיע מחו"ל כשאתה נושא עמך נוסטלגיה, ונתקל באנשים שנושאים עמם חישובים כספיים.
בוודאי שאינני מדבר על כולם. לבנון מלאה באנשים מכובדים, בחברים אמת ובאלו המעניקים מבלי לצפות לתמורה. ובכל זאת, הבעיה קיימת, והיא גדולה בהרבה מכפי שאנו מוכנים להודות. אני, באופן אישי, חוויתי זאת על בשרי.
בשנים האחרונות נתקלתי שוב ושוב בלחצים הקשורים לפרסומים אודותיי באתרים מסוימים ובפלטפורמות של רשתות חברתיות. לעתים הסיקור מתחיל בנימה חיובית, אך לפתע משתנה לאיום שיהפוך לשלילי אלא אם כן אשלם. בפעמים אחרות, הדרישה היא לכסף תמורת הסרת חומר שפורסם או הימנעות מפרסום דבר-מה אחר. זוהי כבר אינה עיתונות. זו אינה ביקורת, וגם לא סתם חילוקי דעות. אם כסף הוא המחיר להימנעות מהכפשה או להסרת חומר פוגעני, הרי שמדובר בסחיטה ותו לא.
הדבר המדאיג אף יותר הוא שמנטליות זו אינה מוגבלת לבעלי אתרים או עמודים ברשתות החברתיות. לעיתים, הדבר נוגע גם לאנשים שנתתי בהם אמון – אנשים שהפקדתי בידיהם את כספי, זמני ואמוני, משום שראיתי בהם חברים. אני מציין זאת כיוון שעברתי חוויה אישית כואבת מול אדם שבעבר החשבתי לקרוב – אדם שראיתי בו מופת של יושרה וכבוד.
במהלך השנים, העברתי לו סכומי כסף משמעותיים – החל מתשלומים חודשיים וסיוע כספי ועד להוצאות שונות אחרות. לא עשיתי זאת מתוך כפייה; עשיתי זאת מתוך נדיבות ומתוך אמונה שעזרה לאדם קרוב היא פשוט הדבר הטבעי לעשות. עם זאת, הדינמיקה השתנתה כאשר החלטתי לצמצם את מעורבותי בפעילויות הקשורות ללבנון, סגרתי את חשבון הפייסבוק שלי והפחתתי את נוכחותי ברשתות החברתיות בלבנון. במקום שהקשר יסתיים ברוח טובה, נתקלתי בלחצים, בפרסומים עוינים ובהאשמות שאני רואה בהן שקריות ופוגעניות – וכל זאת, מניסיוני, מלווה בדרישות כספיות משתנות. גם לאחר שניתקתי את ערוצי התקשורת הישירים, ההטרדות נמשכו ממספרי טלפון ומחשבונות שונים, והפכו לבעיה מתמשכת שאני מתמודד עמה זה חודשים, בסיוע עורך הדין שלי.
הדבר הכואב ביותר עבורי הוא – ככל שיכולתי להבחין – שהעניין לא נעצר שם; היו אף ניסיונות ליצור קשר עם אנשים הידועים כמי שיש לי עמם יחסים עכורים, תוך העלאת הרעיון לתקוף אותי באמצעותם. מדוע? האם הצלחתו של בן הפזורה הפכה לעילה לדרישות תשלום בלתי-פוסקות?
האם פרסומו של אדם הפך להזמנה פתוחה למתקפות נגדו? האם בעל אתר או עמוד יכול כעת פשוט לומר: "שלם לי כדי שאכתוב עליך דברים חיוביים, שלם לי כדי שאמחק את מה שכתבתי, או שלם לי כדי שלא אפרסם את הסיפורים הגרועים ביותר"? אם נקבל משוואה זו, נחריב את האמון. נחסל את ההשקעות. ננתק את הקשר בין לבנון לבין בני הפזורה שלה.
בן פזורה המגיע ללבנון – בין אם כדי להשקיע, לסייע למשפחה, לפגוש חברים או פשוט להוציא את כספו – אינו צריך להרגיש שהוא נכנס למדינה שבה כולם מצפים לתשלום תמורת כל אינטראקציה, שירות, ידידות או אפילו תמורת שתיקה. הכסף שמביא עמו בן הפזורה ללבנון אינו כסף שהושג בקלות; הדבר מייצג שנים של עבודה קשה, יגיעה, סיכון, הצלחה וכישלון, מיסים, חרדה ולילות ללא שינה. אין לקבל מצב שבו התפיסה שלפיה "יש לך יכולת לשלם" הופכת ל"לכן, אתה חייב לשלם". אינני כותב זאת כדי לרמוז שכל לבנוני הוא אופורטוניסט, שכל עיתונאי הוא סחטן, או שכל מערכת יחסים בלבנון מבוססת על אינטרסים ותן-וקח. ההפך הוא הנכון; אני כותב זאת כי אני מאמין שלבנון ראויה לטוב יותר. היא ראויה לעיתונות המבקרת מבלי להיזקק לסחיטה.
היא ראויה לפלטפורמות ברשתות החברתיות המשמשות כמרחב להבעת דעות, ולא כשוק לחליפין וסחר-מכר. היא ראויה לקשרים אנושיים שבהם הידידות אינה הופכת למאזן חשבונות. אני אומר זאת כמי שתמיד אהב את לבנון – ועודנו אוהב אותה. עם זאת, אהבה אינה אומרת להעלים עין מעוולות. נדיבות אינה אומרת להפוך למטרה קבועה לסחיטה. והצלחה אינה אומרת שהכיסים שלך הופכים לרכוש הציבור. בלבנון, עלינו להגדיר מחדש את המושג "אבירות".
אבירות אינה הגנה על אדם רק כל עוד הוא משלם לך, וגם לא תקיפתו ברגע שהוא מפסיק לשלם.
אבירות אמיתית משמעותה לעמוד לצד אדם גם כאשר אינו יכול – או אינו רוצה – להעניק לך דבר.
יושרה אינה כתיבת דברי חנופה תמורת כסף.
יושרה היא כתיבת האמת, ללא קשר לשאלה אם מושא הדברים אוהב אותה או לא.
באשר לסחיטה – תהיה צורתה אשר תהיה, מי שעומד מאחוריה יהיה מי שיהיה, והמטרה תהיה אשר תהיה – לעולם אין לנרמל אותה במדינה השואפת להשיב לעצמה את אמון תושביה ומשקיעיה. אני מדבר היום מתוך הניסיון האישי שלי.
ועם זאת, אני יודע שאינני לבד. אולי הגיע הזמן שהעם הלבנוני יפסיק לשאול "כמה כסף יש לו?" ויתחיל לשאול את השאלה החשובה יותר: "מה הוא עשה למען המדינה שלו?" https://www.nidaalwatan.com/article/400528-حين-تصبح-المحبة-في-لبنان-فاتورة
תגובות